"הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. חַטֹּאתֵינוּ הוּא יִמְחוֹל
זַרְעֵנוּ וְכַסְפֵּנוּ יַרְבֶּה כַּחוֹל. וְכַכּוֹכָבִים בַּלָּיְלָה…
נַחְנוּ בְיָדְךָ כַּחוֹמֶר. סְלַח נָא עַל קַל וָחוֹמֶר.
יוֹם לְיוֹם יַבִּיעַ אֹמֶר. וְלַיְלָה לְלַיְלָה"
(מתוך פיוט למוצאי- שבת)

"קל וחומר" היא הראשונה מבין 13 המידות שהתורה נדרשת בהן. משמעה לימוד מעניין קל לעניין חמור ממנו, אשר דינו/תוצאתו נלמדים מדין קודמו. מדובר בתהליך לוגי פשוט, כמעט מובן מאליו, המנוסח בערך כך: מה נמר צעיר – קשה לאלפו, קל וחומר שנמר מבוגר ופראי אף הוא כן. או כך: מה חתול שהוא טורף – מתקיים בטבע בחופשיות, קל וחומר שנמר, אבי אבות הטורפים יחוש כך.
ולא בכְדִי בנמרים עסקינן. תנועת הנמר – קלה היא וחמורה גם יחד. וכל מעשיו הרמוניים ואחדותיים, על אף שהם מכילים פנים שונות: אסתטיקה ודורסנות, אלימות וחושניות, איטיות מחושבת ומרחפת המתפרצת והופכת לזינוק רצחני. הניגודים הנמריים נולדים מתוך סוד קינטִי: האנרגיה של התנועה מאפשרת הולדת סתירות מתוך עצמיות אחת, מגובשת. דבר הופך לניגודו ומתרכב שוב ושוב מכח התנועה, נלוש וחוזר אל יסודו ההיולי.

עבודותיו של יונתן אופק נוגעות באנרגיה התנועתית הנמרית, הקלה כחמורה, ניזונות ממנה ומפריחות מכוחה מגדלי-בבל, חומות המחברות שמיים וארץ, כיפות הרריות ורמזי שאוֹל עירוני הנסוך בחן יומיום. בתערוכה מוצגות עבודות השייכות לשני עולמות שונים, מחומרי יסוד מנוגדים, אלא שעיון מעמיק ב"קל" אל מול ה"חמור" וה"חומרי" שבהם מגלה את זיקת הקלות אל החומר, ואת החומריות האחוזה בקלות, והיותם מעל לכול יחידה אחת מתפרצת, מזנקת ומגובשת לעצמה.

תחריטים ותבליטים – 'והרי הדברים קל וחומר'
על הקיר תבליטי ברונזה, בחללים כיפות יצוקות ברונזה ואילו על הקירות ביניהם עבודות התחריט. התחריטים מודפסים על נייר ממוחזר אשר הוכן על ידי האומן, ונושאיהם פרוזאיים לכאורה: כסא, תמרור, מנוף, חבלי תליה, עצי שיטה, מטאטא, ביוב, סולם ומנורה, מלכודת עכברים. אלא שמנוף חרוט האלכסונים פורץ מן התחריט כנלחם בשמיים, וגדרות הפרדה עולות במחשבה מבעד לחבלי התליה ונקבי מלכודת העכברים, החוצצים בין מעלה למטה, בין ה'חומרי' וה'רוחני', השחור והלבן. ואילו תחריט הסולם והאור שבים ומזכירים לנו עד כמה חפצי החיים האנושיים מסוגלים לחבר עליונים ותחתונים. שהרי כל 'חֶפֶץ' הוא גם רצון, ואין חומרים באמת 'קלים', כי כולם בעצמיותם 'כבדים', ממשיים, כמונו-אנו. רק על פניו הנייר הוא קל והברונזה כבדה. קלות הנייר מסתירה בחובה את כובד המילים אשר הונחו עליו מדורי דורות, ואת הפגיעה הכרוכה ביצירה מתוכו (חריטה, פציעה, קריעה, ביתוק העץ ובירוא היערות). דווקא הברונזה, כמחצבים לא מעובדים אחרים, לא נתונה לפגיעה ולקריעה, אלא שומרת על אחידות ויחידות בתולית. היא לעולם תיוותר היא. בפראות מתלכדת ומזנקת, נמרית.

עבודות הברונזה מתגלות תחת ידיו של האומן כעולמות אופקיים מתעקלים ורכים, נזילות שקפאה אך עודה שומרת על משיכות היד והתנועות הרכות של השעווה ממנה נוצקה. יציקות הברונזה עוסקות בתשתיות הקיום הבסיסי, הטבע המתגלה מבלי שיד האדם התערבה בו יתר על המידה. הבית שטוח-גג ומזהיר מחלונותיו הרבועים, העץ הברושי פשוט ונישא, כטִיפה יצוקה הפונה מהארץ לשמיים. השביל הולך אל הבית או שב ממנו, מתרחב אל שולֵי הכיפה-קסדה, מזמין למסע. מסע ראשוני אל שתי תנועות היסוד עליהן עמדו המקובלים: קו ועיגול. זכר ונקבה.

ויש גם צל לאחד הבתים, כאפשרות קיום נוספת, התשוקה והסיכוי להיות מעבר לַעצמִי.
בית, עץ, שביל, חומה, צל. בכל עבודה – הכל אחד ויחיד לעצמו: הבית תמיד אחד, והכיפה האחת ממנה צומחים החיים. חומר היסוד הירוק-נחושתי, הוא הדבר הקיים. הכל בא ממנו ושב אליו, הטבע הוא האדם, והאדם הוא הטבע, והטבע והאדם מקורם אחד:
"כל היש ישנו באלוהים, ובלי אלוהים שום דבר לא יכול להיות ולא להיות מושג" כדברי שפינוזה באתיקה. האלוהים הוא עצם אינסופי הפועל מתוך הגיון פנימי, על פי הכרח טבעו, ואין שום תואר שאי אפשר לייחס לו. כיפות הברונזה מייצגות מהלך פאנתאיסטי, שהכל כלול בו: תשתית הבריאה, מחשבת הבורא, תוצרי הקיום, שפה קדומה ובראשיתית וגִלגולה בפי העולם. עזותה של הברונזה וקשיותה מעידות על הכרחיות המציאות, ועל עוצמתה של הפעולה האומנותית המכוונת (שאף היא הכרחית!), כמו האל בשלמותו. אחד. ואף החומה האחת, החוצצת, מתפרצת מתוך הברונזה ככוח הכרחי הבא לתחוֹם ולהגדיר: קודש וחול, מעלה ומטה, פנים וחוץ. מבני החיים הצומחים מעל הכיפות ומשיכות היד מעידות על ראשוניות ועל משקע של עולם אחר, קדום, המשמר זכרון וגעגוע.

פאנתאיזם וגעגועים – כלִי ראשון וכלִי שני
המשותף לתחריטים ולתבליטים הוא מעשה העיבוד, העברת הצורות מכלי ראשון אל הכלי השני, הנגלה לעינינו. בשני המקרים אין לנו מפגש ישיר עם "דיבריות" החומרים הראשוניים בהם החל האומן את מלאכתו. לוחיות הפרספקס השקופות עליהן הוכנו התחריטים, כמו גם השעווה ("השעווה האבודה") ממנה נוצקו פסלי הברונזה, נעלמים מעיננו, וכל שנותר לנו הוא געגוע. זכרון התנועה של חומר קדום וראשוני, אשר הפך ל"קל" – להכלה ולתפיסה – למעננו.
"רק המעשה נותן לאמן את עמידתו לפנינו כעושה-האמנות. האמן מקורו של המעשה. המעשה מקורו של האמן. ואין זה בלא זה. אף-על-פי-כן אחד משניהם בפני עצמו אינו נושא את חברו" אומר היידגר בפתיחת מסתו "מקורו של מעשה האמנות". מכאן שהמעשה האומנותי מאפשר לבחון את זיקת החומר הראשוני וה'גרעין הדיברי' אל הצורה הנוצקת והנחרטת. עבודותיו של יונתן אופק משמרות את המעבר שבין הגוש הבראשיתי לכלי ה"עומד באוֹרה של ישותו", ואת המגע בין הקל לחוֹמר.
שימור הזכרון החומרי בולט בתבליטי הברונזה התלויים, המציגים אפשרות אחרת של געגוע השזור באימה. אלו תבליטים אפוקליפטיים, שספק מחָיִים ספק טומנים בעפר את העיר העליונה והתחתונה, את 'ירושלים של מעלה' כשיקופה של ירושלים של מטה. שתי הערים מצמיחות מבנִים אורבניים דורסניים, מגדלי בבל וגורדי שחקים, ולמרות בטניהן הבולטות בתחתית העבודות (הרומזות לנחמה חיה ומרוככת), העבודות מותירות רושם כבד וחוצץ: חומות על בסיס קירות, על בסיס מבנים בהם החלונות סתומים. בעולם חומרי-דיברי-מיבני שכזה אין פקיחת עיניים אלא למי שמשתקף אף הוא בצורת חומה. היציקות מוצבות כקיר-עד אשר יורד ומפריד בין העולמות, כאותה גדר הפרדה בין מים עליונים לתחתונים ביום השני לבריאה, עליה נאמר "לא פירשו המים התחתונים מן העליונים אלא בבכיה" (בראשית רבה ה, ד).
בהמשך דבריו קובע היידגר: "וזאת תהיה מהותה של האומנות: ההתקבעות העצמית של אמת-היש בתוך המעשה" – עבודות אלו משקפות את אמת-היש. מאיימת, דורסנית, מוחשית מאד ומזוקקת. מיציקות הברונזה שמימין ניתן לשוּב ולהתבונן בתחריטי הנייר, על חיותם היומיומית, בכדי להצמיח מתוך השאוֹל רחם חדשה לעשייה האומנותית. חז"ל אמרו "רחם הוא קבר", ומכאן ש"קבר הוא רחם", והחמוּר מכולם, מלאך המוות, ש"כולו עיניים" מבשר על לידה חדשה ועל פתח לתיקון.

אבנים שלימות
יחידותם של מעשי היצירה בתערוכה עומדת בניגוד לטכניקת העשייה בעלת פוטנציאל השעתוק. בנוסף להילת הקודש העוטפת כל יצירה ביחידותה, נוצר ביניהן דיאלוג אינטימי המפגיש עולמות מנוגדים של קל וחומר: אובייקטים חרוטים שהגיעו מן השקיפות אל בהירותו של הנייר, הכיפות השונות-דומות המפגישות תשתיות חיים מגוונות על קרקע קמורה אחת. סדרת יציקות הברונזה האפוקליפטיות מפגישות קווי אורך ורוחב המרמזים לפניה השונות של ירושלים החצויה והנבנית, העתיקה והחדשה, בקיום עירוני שהוא גם מקודש. החומות בעבודות אלו חוצצות כשם שהן תוחמות ומעניקות הגנה ובטחון, למי שלִפְנַי ולמי שלִפְנִים.
בעולם הקבלי קשורה מידת קל וחומר אל כוח הזרועות, המפגישות דין וחסד, ימין שמאל: "כי קל רמז לרחמים, המקילים את הדין, ומרחמים על העולם. וחומר, רומז אל הדין, המחמיר לדון את העולם… ומדה זו, כשהעולם נידון קצת ממנו בדין גמור, וקצת ממנו ברחמים גמורים, ומרחם על העולם" (פרי עץ חיים, שער עולם העשיה, ו). מכלול עבודותיו של אופק עשויות חריצים חריצים, קווי יסוד עמוקים שיש בהם מן הראשוניות החייתית ומן העזות המתפרצת המתמצית בתנועה האחת, המדויקת: תנועת הדין. ואילו תנועת החסד נחבאת תחת הקווים, במשיכות העגולות הרכות של עיבוד הברונזה, באותה תנועה קינטית, בחומות ובחבלים שבכוחם למשות את הקל אל החמור.
ונסכם דברינו באיחול. בתוספתא דורשים "אבנים שלימות תבנה את מזבח ה' אלהיך אבנים שמטילות שלום והלא דברים קל וחומר ומה אבנים שאינן לא רואות ולא שומעות ולא מדברות על שמטילות שלום בין ישראל לאביהן שבשמים אמר המקום יהיו שלימים לפני, בני תורה שהן שלום בעולם על אחת כמה וכמה שיהיו שלימים לפני המקום" (בבא קמא ז, ב)
ואין בני תורה אלא מי שתרין אחר שורשם, ומטילים חומות בכדי להסירן, ומסירין חומות בכדי להשיבן למקורן.