מפריס פרסה / יונתן אופק + אבי שק / מכון המים הגלריה העירונית גבעתיים

הסמליות הארצית והמקומית, הטבועה בדמותם הדו ממדית של האיל והראם, וחיבורם לאדמה ולצרכי הקיום – יכולים לשמש כנקודת מבט משותפת לתערוכתם החדשה של האמנים אבי שק ויונתן אופק. המתחים שבין מקומיות לאוניברסאליות, עבר להווה , קיום ממשי לזיכרון, קדושה לחולין, נוסכים במעורב עניין מרובה ועדכני בדיונם המשותף של האמנים.

ד"ר גדעון עפרת כתב, כי "הווה עוין ממהותו את היסטוריה. ולא רק משום הסתירה המובנת מאליה שבין ההווה לבין העבר, שהיה תחום המחיה של ההיסטוריה, אלא משום שהווה עודנו חי, מבעבע, רותח,אמורפי רב פנים ומתעתע…" אופק ושק הם בניהם של אמנים גדולים, שהיו שותפים להתוויית פניה של האמנות הישראלית לדורותיה. יצירותיהם מביאות את הקיים והנוכח בהווה מול המוכר והידוע מהעבר לפסגה של מיזוג והפשטה סמלית חריפה מזוגה בגבורה וכוח מאגי. הציורים והפסלים מזכירים לא במעט יצירות קדומות מתרבויות פרימיטיביות, ציורי קיר ומערה באסיה ובאפריקה, סמלים ארכיטיפים של חפצי קדושה ומבני קודש.

בספר "ויקרא, פרק י"א אומר אלוהים לבני ישראל "זאת החיה אשר תאכלו, מכל בהמה אשר על הארץ, כול מפרסת פרסה ושוסעת שסע פרסות, מעלה גרה, בבהמה, אותה תאכלו". כלל ברזל המבדיל את היהודים משאר אומות ועמים. עצם ההנחיה מעוררת שאלות לגבי כוחו של הבידול, בדבר אכילת בעלי חיים על ידי האדם, על היחס למקום, לזמן ואל גבולות האנושיות. דמות האיל הגברי ובעל הקרניים מפותחת בדומה אצל שני האמנים, שניהם קושרים אותה באופן פיזי אל הקרקע, שניהם מעצימים אותה ומעמתים אותה עם סולמות מטאפיזיים, הרומזים על קשר האדמה עם השמיים.

על עבודתם של האמנים יאמר, כי היא עוסקת בבסיס תשתיות הקיום ונוגעות בטבע המתגלה בלי שיד אדם התערבה בו יתר על המידה. זאת ועוד, הם יוצרים דיאלוג אינטימי המפגיש עולמות מנוגדים של קל וחומר ומגיעים אל היצירה דרך המהות. ואכן יש משהו נקי, בסיסי, ראשוני בעיצוב החיות הנאדרות הללו בגוונים מצומצמים של שחור לבן, או בתוספת מינימליסטית של הצבע האדום, שימוש בהצללות, מיעוט בפרטים מזהים. שני האמנים שנחשפו לאמנות האירופית במתחם הציבורי עוסקים במקומיות ובעכשוויות, ושניהם מעוררים שאלות לגבי רזי האמנות הסבוכה והבלתי מובנת שיצרה את המגמה הקונספטואלית באמנות. עבודותיהם נהירות לכל, נקראות ומפוענחות באופן מידי, יוצרות שפה מובנת ונגישה, פותחות את מאגרי החוויה מן האמנות לכל. יש מעין צניעות ופשטות ביצירתם המאפשרת להתוודע אל מקורות עבודתם וליהנות מחוויה משותפת של הצצה אל דמיונם היוצר.

אבי שק (1966) למד אמנות באקדמיה בשטוטגרט בה הוא מתגורר ויוצר עד היום.
יונתן אופק (1973) למד באקדמיה בצלאל בירושלים בה הוא מתגורר ויוצר, היה רועה צאן, חבר בגלריה חנינא .
שניהם זכו בפרסים ומלגות ועבודותיהם מצויות באוספי אמנות.