יונתן מפסל ומשרטט בחושניות תמונות נוף תלת-ממדיות המעוצבות בסגנון נאיבי.
טביעות אצבעותיו ניכרות בפסליו המינימליסטיים המסגירים היכרות אינטימית עם החומר. על כל גבעה, הר, אוכף או תל, ניצבים בית, ברוש, שביל ולעתים חומה החוצה את הנוף. מהעבר האחר של החומה מוטבעים בניינים הנדמים לשיכונים או רבי קומות.
סדרת העבודות בנויה כאטיודים – כל פסל מהווה ואריאציה לפסל הקודם. פרטי הנוף נראים ארכיטיפים וסימבולים במהותם – ה"בית" של כל הבתים, ה"ברוש" של כל הברושים- אך היחסים העדינים והמשתנים בין האיברים השונים המרכיבים את הנוף מעניקים לפסלים איכויות של דיוקנאות אנושיים כמעט. כל נחלה מבודדת ומורכבת ממספר אלמנטים החוזרים על עצמם, משרטטת פרט פיסולי המייחד אותה מקודמתה. הנוף מופיע מקוטע וחוזר על עצמו כמילות פזמון המרכיבות משפט בשיר.
משמעות כפולה כמוסה בכל דימוי נתון: הבית מגן ומחסה, אך גם מעוצב כחורבה פגיעה הדורשת הגנה. עץ הברוש שומר על הנחלה כשומר סף וכחרב המתהפכת, אך גם מאיים על הנחלה במימדיו הזקורים. כאי בלב ים ההר מבודד את תושביו מהסביבה, בעוד שהחומה המוצבת עליו מחלקת את הנוף וכוללת בתוכה את ה"אחר". החומה מהווה גדר הפרדה, אך גם תבליט בית בפני עצמו, שיכון, מרחב אורבאני, פרט המסמן את גבולותיו של חלל, אך גם מאכלס בתוכו חלל נוסף…

"מי עיצב את מי?" שואל יונתן ומצטט: "האדם הוא תבנית נוף מולדתו… ". "האדם עיצב את העולם או העולם את האדם?… ". מי יוצק תוכן במי – הנוף באדם או האדם בנוף?
החומה המרמזת על נוף ארצנו המפולג הינה גם חומה במובן הרחב של המילה: חומה בין אדם לחברו, בין אדם לשכנו ובין אדם לעצמו…
ברובד העשייה של אופק, אין הבדל בין חומה פנימית לחיצונית – שתיהן ביטוי של אותה ההפרדה.
יצירתו של אברהם אופק מהדהדת ביצירותיו של בנו יונתן.
יונתן מבטא השפעות שאינן בהכרח נושפות בעורף העכשווי והאופנתי. מדיום מסורתי כחומר מאפשר לו להתבטא בגובה הבטן, המקום בו הפסל נוצר, על שולחן העבודה, בתווך מישוש ונגיעה.

יונתן בילה בילדותו תקופה קצרה באיטליה והושפע מהמראות, מהדימויים ומהארכיטקטורה ופיסול החוצות ברומא. לכשנישאל מה הותיר בו רושם הכי חזק כילד, ענה כי היו אלה הפסלים בכיכר ארבעת המזרקות ופסל הפיל שעל גבו אובליסק ליד הפנתיאון: פיסול פיגורטיבי מובהק המתכתב עם מסורות רומיות עתיקות ופאגאניות.
לא מפתיע עם כן, שאמן כמימו פאלאדינו, (מאסכולת הטרנסאוואנגארד שגובשה בשנות ה-80 באיטליה ע" מבקר האמנות והתיאורטיקן אקילה בוניטו אוליבה) , השפיע על יונתן בסגנונו הניאו-אקספרסיוניסטי אשר עושה שימוש בחזות טיפוסית של אמנות מסורתית ומשלב דימויים המאזכרים עולם עלום ופרימיטיבי, עולם שבו הצורות מתורגמות לסימנים פשוטים ואלגנטיים.

פיסול הנוף של אופק מזכיר את סגנון הציור הארץ ישראלי הסטטי והמאסיבי של ישראל פלדי אשר שיקף סוג של אקספרסיוניזם ספוג בהשפעות קוביסטיות. בציור השמן הדרך לצפת משנת 1928, מתאר פלדי הרים מקומרים ומעוגלים שביל מתפתל והרבה ברושים ובתים קטנים בתפזורת. הברושים והבתים נראים משוכפלים כיחידות מודולאריות ומרמזים על נחלות מיושבות. הסגנון הנאיבי אך הלא מתקתק, בשילוב עם חזרה קצבית של ברושים חמורי סבר הניצבים ליד הבתים הקטנים, מזכיר את הנופים המפוסלים של יונתן.

אילו היה איטאלו קאלווינו חולף במסעו אחר הערים הסמויות מהעין דרך ערי החומר הנטועות בתוך רציפי מלח גס, מורמות אך מעט מהקרקע, אולי היה פוגש בתושב היחיד הגר בכל עיר. לאותו תושב השוכן בדד, עץ ברוש וחומה. כל אדם שנולד באותו חבל ארץ מגומד, רשאי לבנות עיר משל עצמו. לפעמים בשל הקרבה בין ההרים ישנן ערים הנושקות זו לזו, אך בכדי לשמור על פרטיותן הקיפו עצמן בחומה. מדי פעם תוהה תושב אותה עיר פלונית האם הוא כלוא או כולא את העיר השכנה…