העיסוק בצל ונוכחותו ביצירה האנושית ידוע ומוכר מראשית האמנות ועד ימינו, ככלי וכביטוי מרכזי בעל נתיבים ומשמעויות שונות. המבט הישיר אל מקור האור או, נאמר, אל ה'יש' הגדול, מסנוור את העיניים ואף עלול לגרום לאובדן תמידי של הראייה או טעייה בכיוון. בדומה לליקוי החמה, בו ניתן להביט היישר אל השמש כשהיא שרויה בצל, כך מעשה האמנות, מישיר מבט אל המציאות כשהיא מוצלת. השאיפה לתאר את היש מושגת בעזרת הצל.

בתרבויות הצפון הצל נתפס כמקום מאיים, שלילי, מחליש ומגביל. לעומת זאת, בתרבות הים תיכונית, על שפת המדבר, הצל הוא דווקא המקום המועדף, בו ניתן לחסות, למצוא מסתור מהשמש היוקדת, לחיות.

אברהם אופק ומשה שק הם העצים תחתם גדלו וחונכו יונתן ואבי, שם קיבלו את יסודות אמנותם. כבמעשי אבותיהם, שהרבו להפנות את המבט גם אל תרבויות העבר ומורשתם החומרית, כך הם מנסים להגדיר את צופן תרבותם תוך השענות על חורבות התרבויות שקדמו לנו, בטענה שניתן לצבור ולצרף ידע אל ידע וע"י כך להרחיב את הבנת המציאות מדור לדור ולחדדה. גם את הנבירה העיקשת בתרבויות העבר ניתן להבין כחיפוש באמצעות הצל, כניסיון להגדיר את המציאות דרך צללים המוטלים בזמנים ובתנאים שונים, מכיוונים שונים ובעוצמות משתנות, מאותן ישויות קיימות – חיות ומקומות.

המציאות מקפלת בתוכה רובדי תודעה שונים (כבמשל המערה של אפלטון). צלליות מצלות זו על זו, נבלעות אחת בשנייה ומולידות צללי כלאיים. במחשכי הזיכרון מציאות ודמיון דרים יחד. בשעת בין ערביים, במפגש שבין האור והחושך, ההבדלים מחריפים; הצל מתארך. בשעה זו, הד קיומם של החיים, הצל מופיע במלוא אונו כצללית פרה על קו רקיע.
חיי אדם כצל חולף וזמנו כהרף עין.

יונתן אופק ואבי שק בית יגאל אלון מרץ 2013